פרשת צו

דרשה לבר המצווה של אלון בלוך

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"

שלוש פעמים בתחילת הפרשה מודגשת התמידיות של האש על גבי המזבח:

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ

ובהמשך: ... וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה ...

ולבסוף: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

הפסוק האחרון אף קיבל במהלך השנים איזו משמעות מיוחדת, יש הרואים בו סגולה להצלחה ולניסים, ואחרים הפכו אותו לסטיקר ומדביקים אותו על שמשת המכונית.

בדקות הקרובות ננסה להבין על מה ולמה,

גם הרמב"ם וגם ספר החינוך מונים את הציווי להדליק או לדאוג לאש תמיד כמצווה בפני עצמה במניין המצוות.

ספר החינוך (מצוה קל"ב) אחר שהביא לשון המצוה "להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד" כתב:

ואל יקשה עליך לאמר מה היא מצוה זו, והלא על כל פנים היה להם להבעיר אש לצורך הקרבן שנתחייבו להקריב, ובלא אש אי אפשר. כי מצוה זו בפני עצמה היא, כי מלבד אש הצריך לקרבן היו בוערים אש במזבח למצוה זו

דבריו מבוססים על הנאמר במסכת יומא כשדנים כמה מערכות אש צריכות להיות על המזבח ביום הכיפורים, כמו בכל יום ומה בנוסף:

 

 רבי יוסי אומר: בכל יום שלש והיום ארבע, אחת של מערכה גדולה, ואחת מערכה שניה של קטורת ,ואחת של קיום האש , ואחת שמוסיפין בו ביום.

זאת אומרת, על המזבח יש אש הדולקת לא לצורך הקרבת הקורבנות, אלא במיוחד לקיום אש תמיד, וזו היא מצווה בפני עצמה.

 

לפחות לדעת חלק מהמפרשים האש שדלקה על גבי המזבח הייתה תמידית, אש ללא הפסקה. בכל בוקר היה הכהן מכין עצים רבים על המזבח, והאש דלקה במשך כל היום והלילה.

וכך הרמב"ן מסביר: "ולפי דעתי, מה שאמר (פסוק ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, מצוה לכוהנים בקיום האש, כמו שאמר (פסוק ה) ובער עליה הכהן עצים, וצווה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכוהנים וכבתה האש עברו בלאו".

 

אם כך מה הוא העניין הגדול  בקיומה של אש תמיד, ולא אש לצורך הקרבת הקורבן? ולמה הצורך ביצירת מצווה מיוחדת הן של עשה והן של לא תעשה?

אני חושב כי יש במצווה זו מסר  לאדם היוצא לגמרי מארבע האמות של המשכן או המקדש, מסר  לחיים.

מצד אחד עוסקים אנו באש, המתאפיינת  בזמניות. האש הבוערת אמנם נותנת חום, אור, יופי נאצל, בייחוד כשהיא נשלטת. אך דווקא כל התכונות האלו נשענות על הבעייתיות הקשה של האש, כדי לבעור עליה לעכל את כל הנקרה בדרכה ובסופו של  התהליך היא תכבה.

אין ולכאורה לא יכולה להיות קביעות באש. ולכן הביטוי אש תמיד טומן בחובו שלוב בלתי אפשרי, לכאורה סתירה פנימית.

 

כשאנו  חושבים על חיינו אנו נקרעים לא פעם גם כן באותה סתירה.

אנו רוצים ושמחים לחיים של בעירה: אנו מתייחסים בחיוב  לאדם הפועל מתוך בעירה של אש פנימית, העוסק ביצירת התחדשות מתמדת, אין באש רגע אחד הדומה למשנהו, אנו מייחלים לשמור על האש במערכות היחסים שלנו בעבודה, גם פה בבית הכנסת אנו כמהים  לתפילה מתוך התלהבות, שבכל יום  יהיו הדברים בעיננו כחדשים.

 

מצד שני אנו כמהים, באותה מידה, לתמידיות ולקביעות - אנו מעריכים בני אדם אחראיים ויציבים שניתן לסמוך עליהם, אנו כמהים ליציבות בקשרינו עם אנשים. אנו שואפים לקבל קביעות בעבודה, אנו שמחים להתפלל באותו בית כנסת שנים רבות, לעיתים באותו מקום. אנו חשים בטחון, בטחון המקנה לנו שקט נפשי, שקט ההופך את חיינו לטובים יותר.

 

אש תמיד תוקד על המזבח, אומרת לנו התורה. כל אחד על מזבח חייו צריך לשמור על  האש הפנימית על הבערה , האור והחום הפנימיים ולהפגין אותם גם כלפי חוץ, אך אסור לנו לתת לאש הזו לכלות אותנו וגרום לנו לדעוך. עלינו להתמיד בכך לאורך כל  חיינו.

 

גם כשמתבגרים ומתבססים בשלב כל שהוא, יש לדעת להמשיך ולשמור על רוח הנעורים והלהט.

אם תהליך זה היה פשוט וטבעי, ניתן היה להסתפק במצוות העשה: "אש תמיד תוקד על המזבח". אך הדבר אינו כך אם לא נשמור על עצמנו, אם לא נשקיע מאמץ אקטיבי בלשמור על האש והתמידיות, ונספק עצים לבעירתה בהתמדה, נשקע או לבנליות מדכאת, או נכלה את עצמנו בבעירה פנימית ונאבד את היכולת להתמיד.

לכן הוסיפה התורה את מצוות הלא תעשה. לא תכבה. עלינו לדאוג ולהשקיע יום יום שהאש לא תכבה , לא האש על המזבח ולא האש במזבח חיינו.

 

מאז שנולדתי, אולי מגיל שבועיים אני  חבר בבית הכנסת בית אסתר. תחילה בעגלה ליד הכיסא של אבא, בהמשך משחק בחצר, שוב ליד אבא, ובשנים האחרונות כאן באותו מקום, כחלק אינטגרלי מהווית בית הכנסת.

אני רוצה לקוות ולהתפלל כי אמשיך להגיע לאותו מקום עוד שנים רבות תמיד תמיד אך עם שימחה ובעירה פנימית ולא כמצוות אנשים מלומדה.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לקהילת בית הכנסת, למשפחתי היקרה,

סבא יקיל, סבתא מאירה, וסבי יצחק שלצערי לא יכול להיות כאן. דודי ודודותיי חברי, וחברי המשפחה שיחד עוזרים לי להיות מה שאני בחוויות המשותפות שלנו.

לא זכיתי להכיר את סבתא חנה ז"ל, אמה של אמי, אך אני יודע שרוחה השפיעה על העיצוב של המשפחה כולה.

אני מקווה כי נוכל כולנו אני הורי משפחתי וכל הנוכחים כאן לשמור על הציווי:

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, בכל מסגרות חיינו.

שבת שלום!

 

לחצו כאן להרשמה לרשימה:

תגובות עבור עמוד זה: (פרסם תגובה)

לא נמצאו תגובות עבור עמוד זה.
פרסם תגובה

dvartorah.ooil.co נבנה בשירות פריסייט בניית אתרים בחינם

תודה על גלישתכם